<h1>רי"ץ גיאת הלכ' יו"כ</h1>
<h2>דף לו:</h2>
ויורד שליח צבור ואומר מה שירצה בדברי שבח והודאה והזכרת זכות אבות כמנהג וכשמגיע על ידי משה עבדך מתחיל לומר סדר עבודת היום ודוין שהיה מתודה כהן גדול ביוה"כ. ואומר תחלה אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך אני וביתי. ואמר רבינו האיי ז"ל אנא השם ולא אנא בשם. ולאו בלשון הזה היה אומרו כהן גדול אלא (אומרו) אנא השם שם המפורש שהוא בן ארבעים ושתים אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע לחכמים. והיה אומר עשר פעמים בג' ודוין ג' פעמים וכשיתן קלפי על ב' השעירים אומר לה' חטאת ואומר במקום לה' שם המפורש. והוא ששנינו והכהנים והעם כולי' ובמקום לפני ה' תטהרו במקום השם אומר שם המפורש ולכך שנינו לפני ה'. ואח"כ אומר ודוי על הצבור. ונהגו שלוחי צבור לאומרן בקול רם והציבור עומדין ושומעין כדרך שהיה אומרן כהן גדול וכל ישראל שומעין וכורעין ומשתחוין ונופלין על פניהן כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כהן גדול. ויש שנהגו לאומרן הציבור כולו. ובכל מקום יש לעשות לפי מנהגו. כיצד היה מתודה אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתברא טעמיה דר' מאיר דקא מסייעי לו קראי פי' (במדבר י"ד) נושא עון ופשע וחטאה (ויקרא ט"ז) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם קמ"ל. ההוא דנחית לקמיה דרבא ועביד כר' מאיר א"ל שבקית רבנן ועבדית כר' מאיר א"ל אנא כר' מאיר דאמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה. ש"מ דשליח צבור סודר ודוי של כהן גדול וכל העם שומעין. בהלכות פסק כרבנן וכן נמי פסק רב פלטואי. ורב חפץ ומר רב סעדיה פסק כר' מאיר. וה"נ מסתברא כר' מאיר ואע"ג דאפסיקא בגמרא כרבנן הא גמרינן מההוא דנחית קמיה דרבא ועביד כר' מאיר דהלכה מדאהדר ליה לרבא אנא כר' מאיר סבירא לי דאמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה לאו הלכתא כותיה אלא כרבנן ש"מ קבלה וסברה ורבא בתרא הוא וכותיה חזי למיעבד. ואמר מר רב סעדיה וראוי לומר מכל חטאתיכם לפני (ה') [השם] תטהרו כמו שאומר אנא השם כפר נא. ואנו אומרים אם אמר לפני ה' תטהרו אין בכך כלום דקרא הא דקרינא ואין אנו הוגין את השם באותיותיו אלא בכנוי. ואע"ג דאמר לפני השם זכר למאי דהוי קאמר כהן גדול הוא ולמימרא דשם המפורש הוא דהוה אמר הכי במקום ה' דאיכא בקרא אפ"ה אם אמר לפני ה' אורחי דקרא נקיט.
<h2>דף סו:</h2>
ולענין אסור מלאכה כל מלאכה שאסור בשבת אסורה ביום הכפורים. כללו של דבר יום הכפורים כשבת דמי לענין טלטול והוצאה ועירוב ולענין פקוח נפש ושאר דברים המותרים.
<h2>דף עג:</h2>
האוכל והשותה אינם מצטרפין לכשיעור שרה פת פחותה מכשיעור במים והשלימה לכשיעור ואכלה חייב. ובציר [י"ג "וכציר" וצ"ע] שעל גבי ירק מצטרף משום דמכשירי אוכל אוכל הוא.
והאוכל פחות מכשיעור באסור עומד דא"ר יוחנן חצי שעור אסור מן התורה דכיון דחזי לאיצטרופי אסורא אכיל וכן הלכה.
<h2>דף עד:</h2>
אכל חלב ודם ונותר ופגול טבל ותרומה מיחייב תענו את נפשותיכם רבה והני יתובי מייתבי דעתיה.
<h2>דף עו.</h2>
תנן חמשה ענויים כנגד מי כנגד ה' ענויין שבתורה, ובעשור לחדש דחומש הפקודים בפרשת פנחס ואך בעשור ושבת שבתון דאמור אל הכהנים והיתה לכם לחקת עולם ושבת שבתון דאחרי מות. ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (עי' ירושלמי פ"ח ה"ג) (ויקרא י"ז) כל נפש מכם לא תאכל דם. אי נמי מדכתיב (דברים י"ד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם לפני ה' אלהיך.
<h2>דף עו:</h2>
מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים שנ' (תהלים כ"ט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. בירושלמי בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור.
<h2>דף עז:</h2>
ולרחוץ כשהוא מסיך את רגליו או מטיל מים רוחץ כדרכו והולך דהא אמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש.
מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק מ"ט משום שיבתא. פי' רוח רעה ששורה על ידו של אדם וכשאינו רוחץ ידיו שורה על אכילה ומסכנא.
ההולך להקביל פני רבו ופני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו או ההולך [להקביל] פני חכם לשמוע פרקו ולהסביר לו שמועתו או לכל דבר מצוה ויש בדרך כגון נהר וכיוצא בו עובר עד צוארו ואינו חושש בין בהליכה בין בחזרה אע"פ שבחזרתו ליכא דבר מצוה מותר דלא תהא מכשילו לעתיד לבא דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי מלמיזל. וכן שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין ובלבד שלא יוציא ידו מחפת חלוקו. ואית דמפרש דלא ליתי לידי סיחוי האסור משום שבות דתנן (ביצה לו:) ולא שטין על פני המים. ואית דסבר שלא יבא לטלטל חלוקו. והני מילי במיא דלא רדפי ושטפי אבל במיא דנהרא כיון דרדיפי ושטפי כי האי גוונא ואפילו בחול אסור דלא ליתי לידי סכנה. ולילך הרב לגבי תלמידו ולעבור במיא בעיא ולא איפשיטא דההיא דרב יצחק בר בר חנא דאמר אנא חזיתיה לזעירי דאזיל לגביה רב חייא בר אשי [וכו' הוא דאזיל לגביה זעירי רבי']. ובתוספתא מצינו היה הולך להקביל פני אביו ופני רבו ופני תלמידו עובר כדרכו בנהר במים עד צוארו ואינו חושש. ומשובשת היא בודאי דאי ס"ד פני תלמידו דוקא הוא מפני מה לא סמכו עליה בעלי תלמוד וקבעו אותה ללמוד ממנה הילכך אין לנו לסמוך עליה ולחומרא יש לעשות בדבר.
<h2>דף עח.</h2>
אסור לישב על גבי טיט המטפח ביום הכפורים ובטופח על מנת להטפיח. מותר להצטנן בפירות רב יהודה מצטנן בקרה (רבא ביונקא) ומפרשים [רבה ביונקא רבא] במנא דכספא. הכי אמר רבינו האיי יש שגורסין מצטנן בינוקא ומפרשים כי התינוק הקטן גו בשרו מקבל מן האויר את החום ואת הקור ולאלתר וכשאתה ממעכו על גוף אחר יוצא חומו ויש שגורסין מצטנן בינוקא [ביונקא] ומפרשים קיתון של חרס שינק מים ומניחו על לבו ועל כריסו ועל פניו להצטנן בו כדרך שעושין לעין שמרדה לצנן אותה. כלי כסף וכלי חרס המחזיקין מים בין מלאים בין חסירין אסור להצטנן בהם. מלאים שמא ישתפכו על גופו חסירים של חרס משום דשחלי פירש מפני שהמים שבתוכן מתמצין ושואבין אותן ומקיאין לחוץ ונמצא מצטנן בהם. כלי כסף משום דמזדרבי. מפרשי רשוותא שכשמתנענע הכלי נתזין מימיו ונשפכין על בשרו מלשון (איוב ו') יזורבו נצמתו כלומר בעת שהמים נמשכין וזוחלין ונשפכין נצמתין ממקומן ונכרתין.
כך היה מנהגו של ריב"ל ערב יוה"כ שורה אותה במים ועושין אותה כמין כלים נגובים, פירוש דמעצר ליה כדי שלא יבא לידי סחיטה ביום הכפורים ולמחר מקנח בו ידיו ורגליו. ובירושלמי ביום הכפורים מרחיץ את ידיו ומקנחן במפה ואם אסתנס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה כולה עד שיקנח במים וכ"ש ביום הכפורים שצריך לטהר עצמו ולקנח עצמו יקנח אבל כל אדם לא שכך אמרו חכמים אסור לו לאדם שיושיט אצבעו קטנה במים בט' באב כדרך שאסור להושיט ביוה"כ. ותוב אמרו חכמים ריב"ל היו מביאין לו וכולי. אבל אם היו ניצוצות של מימי רגלים נתזות על רגליו חייב לרחוץ רגליו ולשפשף אותם בידו שכך שנינו (כח.) זה הכלל היה במקדש כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים. בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים למה, אמר רב אשי (כט:) זאת אומרת מצוה לשפשף. ואנו אומרים אם היה לכלוך על פניו או לפלוף על עיניו (כתב הרא"ש וברי"ץ גאות ז"ל כתב אם היה לכלוך על פניו או לפלוך על גבי עיניו, וצ"ל גם ברא"ש לפלוף) מותר להעבירן. וכשנכנס לעשות צרכיו להסך רגליו ולטול מים ודרכו לרחוץ בידיו דרך קנוח מותר לרחוץ ורגליו נמי כיון שאי אפשר לגדולים בלא קטנים צריך לרוחצן משום נצוצות הנתזות.
<h2>דף עח:</h2>
ולענין נעילת הסנדל תענוג בלא מנעל מותר (פירש) [כי] הא דרבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. וסנדל של שעם פי' כיזראן בין ביום הכפורים בין בתענית צבור מותר. רב יהודה נפיק ברהיטני פירש מנעל קש של חטין אביי בדהוצי רבא נפיק בדיקולי פי' עשב הוא הני כולהי ולא מנעלים הם. בהלכות וכן בנעילת סנדל היכא דמפנק [אי נמי] קא בעי (למיזל למיכל) [למיעל] בדוכתא דחברי (לפנינו בה"ג בחורבא) ואפוקי ספר תורה ומקרי ביה צבורא אי נמי מיתן ריפתא לינוקא אי נמי (אפיקי) [אפוקי] לבושא או מאי דצריך ליומיה וקא מדחיל למיעל בלא (סיימא) [מסנאה] מן עקרבא או מן ריחשא שרי ליה למיכרך מידי אכרעיה אי נמי מיסם גורבי ומיעל אפוקי צרכיה מותר דאמר שמואל כל מחמת סכנת עקרב מותר וכן נמי לענין מאן (דמינפק) [דמיפנק] ולא יכיל לסגויי שפיר דמי למיפק [בגורביה] דהא רב יהודה נפיק בסנדלא דהיטני אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיקולא אבל מסאני בין מיפנק בין לא מיפנק אסור. וכן הורה רב אחא משכחא נמי ואנן [סברינן] לא תימא דלענין סכנה (מיסרך) [מכרך] מידי ומיסם גורבא הוא דשרי הא מסאני אסור אלא אפילו מסאני נמי שרי (דכי) [דהכי] אמר שמואל כל מחמת עקרב שרי.
לא יטייל [אדם בקורקאסין בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפיליאה של עור, לא יטייל] מהם מבית לבית ולא ממטה למטה (יבמות קב:). ובירושלמי (יומא פ"ח) תני אית תנאי דאמר יוצאים באנפליאה ביוה"כ ואית תנא דתנא אין יוצאין מאן דתני יוצאים באנפליאה של בגד ומאן דתני אין יוצאין באנפליאה של עור. ר' יצחק בר נחמן סליק לגבי ר' יהושע ב"ל בלילא צומא רבא נפיק לגביה לביש סולייתא א"ל מן הדא דר' יהושע ב"ל איסתנס הוה.
התינוקות מותרין באכילה ובשתייה ובסיכה ביום הכפורים דהיינו רבותייהו פי' גדוליהן כשרוחצין גופו וסכין אותו רבה ומתגדל. אבל בנעילת הסנדל אסורים דכיון דאין להם גדולים גזרו בהם חכמים. המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין. (עי' ירושלמי סוף ה"א) הוינא סברין מימר פירש והחיה אשכח תני אכולהון פירש מלך וחיה וכלה. תנא מלך וכלה לא ירחצו פניהם ר' חנניה בן תרדיון אומר המלך והכלה ירחצו פניהם והחיה תנעול את הסנדל דתניא ר' חנניה בן תרדיון משום ר' אלעזר החיה תנעול את הסנדל. מלך מאי טעמא רוחץ אמר רב משום (ישעיה ל"ג) מלך ביופיו תחזינה עיניך. כלה מ"ט כדי שלא תתגנה על בעלה, עד כמה עד שלשים יום. והלכה כחכמים בכולם. ויש שסוברין דהלכה כר' אליעזר מדהוי רב בטעמיה. ולא סבירא לן כותיה ואף רבנן קשישי לא פסיק הכי. ואית דגריס והחיה תנעול את הסנדל רב אמר משום צנה ושמואל אמר משום סכנת עקרב (בגמרות שלפנינו דף ע"ח משונה הנוסחא וע"ש) ואנן הא דשמואל אכולי עלמא סברינן ליה. ובעל הלכות מסייען דטעמא משום סכנת עקרב מאי שנא חיה מכולי עלמא אלא לא שנא חיה ולא שנא שאר אינשי כל מחמת סכנת עקרב מותר.
<h2>דף עט.</h2>
ושעור אכילה דמחייב עליה כרת בככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה וכחללה.
<h2>דף עט:</h2>
ותניא ר' אומר כל שעורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששנה הכתוב (במשנה) [במשמען] מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזו זו ביצה תרנגולת. וראיה לדבר יום הכפורים ששנה הכתוב במשמעו ושנו חכמים בשעורן, שנה הכתוב במשמעו דכתיב (ויקרא כ"ג) לא תענה ולא כתיב תאכל ואכילה כזית ושנו חכמים בשעורן בככותבת דקים להו לרבנן הכי מקיים עינוי ולא שנא עוג מלך הבשן ולא שנא כל אדם שיעורן בככותבת דקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה מיהו עוג מלך הבשן מייתבא דעתיה פורתא כל אדם מייתבא דעתיה טובא. והני מילי שאכלה בכדי אכילת פרס אבל אכלה יותר מכדי אכילת פרס אסורא איכא כרת ליכא. תני בתוספתא (פ"ד) אכל וחזר ואכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. שתה חזר ושתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.
<h2>דף פ.</h2>
השותה מלא לוגמיו ביום הכפורים חייב ולא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחר ויראה מלא לוגמיו. בירושלמי (פ"ח ה"ב) הני מלא לוגמיו ומלא לוגמיו שאמרו כל חד וחד בדידיה דבדידיה מיתבא דעתא בלא דידיה לא מיתבא דעתיה. תמן תנינן (כלים פי"ז) יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו (מנהא) [מנחה] מלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים.
<h2>דף פא.</h2>
אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה בשתי העלמות חייב שתים. אכל ועשה מלאכה חייב שתים פי' והני שתים דחייב לאו לחיובי שתי כריתות אלא לחיוביה מלקיות וחטאות דאי מזיד בר הלקאה הוא דק"ל (מכות כג.) כל חייבי מיתות כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן הילכך שתים דקאמרי שתי מלקיות ואי שוגג הוא בר קרבן הוא דק"ל כל שחייבין על זדונו כרת חיבין על שגגתו חטאת והוו ליה שתי חטאות.
וצריך לאכול ולשתות בערבי יום הכפורים. דתני חייא בר רב מדפתי (ויקרא כ"ג) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ומוסיפין מחול על קדש בין באסור מלאכה בין בכולהו ענויים דיום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל מבערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל עד ערב ואין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ימים טובים מנין ת"ל שבתכם הא כיצד כל מקום שנ' בו שבות מוסיפין מחול על הקדש בשבתות באסור מלאכה ותוספת ענוי. האוכל ושותה בתוספת יו"ה והרוחץ והסך והמשמש מטתו באסור עומד אבל אינו ענוש כרת והוא הדין לבין השמשות שלו. דבענוי כתיב (ויקרא כ"ג) כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה ובמלאכה כתיב (שם) כי כל הנפש אשר תעשה בו כל מלאכה בעצם היום הזה על עצמו של יום ענש כרת ואינו ענוש כרת על התוספות. ובין השמשות שלו ספיקא הוא. והני מילי חד בין השמשות אבל שני בין השמשות מיחייב כרת ממה נפשך (שבת לה:) אי בין השמשות יממא הוא קאכיל אי בין השמשות לילה הוא קאכיל אבל חד ספיקא לקולא הוא ולא מיחייב עליו ובתורת תוספת קאי. אבל לרחוץ ולסוך ולשמש מטתו מבעוד יום מותר מידי דהוה אאכילה ושתיה דמותרין.
<h2>דף פא:</h2>
אכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה פטור כס פלפלי יבשי או זנגבולי יבשי ביומא דכפורי פטור דלא חזו לאכול אבל פלפלי רטיבי וזנגבילי רטיבי דחזו לאכילה חייב. אכל עלי קנים פטור. לולבי גפנים שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים דראוין הן לאכילה משום דלחין הן ורכין חייב אבל יותר מכאן שמתקשין כעץ בעלמא דמו ופטור.
שתה משקין שאינם ראויים לשתיה שתה ציר או מורייס פטור ואם עשאן מכשירי אוכל מצטרפין דהא ציר כי שתי ליה בפני עצמו ובהדי ירק מצטרף. השותה חומץ חי או מזוג חייב וכדאמרינן חומץ מיישב את הדעת ומתניתא מסייעא ליה. ודגידול בר מנשי (יומא פ"א ע"ב) דדרש אין הלכה כר' הרי העמידה בשותה חומץ חי ומועט. ודיעבד אבל לכתחלה לא אי נמי מרובה דאיעבד וחומץ מזוג בין לכתחלה בין דאיעבד בין מרובה בין מועט לא.
<h2>דף פב.</h2>
התנוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשנתים סמוך לפרקן כדי שיהיו רגילין במצות קודם לשנה בחולה וחולה קודם לשנתים בבריא ובריאה. הא כיצד תינוקת בריאה בת עשר ובת י"א מחנכין אותה לשעות בת (י"א יום) [י"ב שנה] ויום אחד משלמת מדאורייתא. היתה חולה בעשר מחנכין אותה בי"א בלבד ומשלמת בת י"ב ויום אחד. ותינוק בזמן שהוא בריא מחנכין אותו בן י"א בן י"ב ומשלימין בן י"ג ויום אחד שהרי בא לכלל מצות. היה חולה בן י"א מחנכין אותו בן י"ב בלבד ומשלים בן י"ג שנה ויום אחד. איזו חנוך היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בג' שעות בשלש מאכילין אותו בארבע. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. ת"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אבל שאר מצות נדחין מפני סכנת נפשות שנ' (ויקרא י"ח) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם. ובהלכות (כ"ו ע"א) ואשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן ליה דתנן עוברה שהריחה מאכילין אותה ואנן (אמרינן) לאו בידיעה דידן תליא מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא שמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא.
<h2>דף פג.</h2>
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. חולה אומר צריך אני ואפילו מאה אומרים אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר [די] דלב יודע מרת נפשו (משלי י"ד). הוא אומר איני צריך והרופא אומר צריך וכל שכן שנים שאומרים צריך מאכילין אותו על פיהם ואין שומעין לו והאי דקאמר אינו צריך תינבא בעלמא נקטיה. אמר הוא אינו צריך ובקיאין אומרים כדבריו בין שנים בין יותר משנים ושני בקיאין מתריסין כנגדן ואומרים צריך הלך אחר המקילין דכי אזלינן בתר רוב דעות גבי אומדנא דממון אבל הכא ספק נפשות הוא וכל ספק נפשות להקל. אבל היכי דאמר הוא (אינו) איני צריך ושנים אומרים כדבריו ואחד אומר (אין) צריך אין דבריו של אחד במקום שנים וכן ג' במקום ד'. ואין אנו צריכים לכל כך ובתר חולה אזלינן דאי חולה אמר צריך אני ויחיד מסייע לו דבריו נשמעין אפילו במקום מאה ואם אמר אינו צריך נמצאו דבריו כדברי המרובין ואין משגיחין לדברי היחיד אלא אם אתה מעמיד דבריו בחולה שנשתתק שאינו יכול לדבר דהתם אזלינן בתר רובא ועל ידי היחיד אין עוברין עליו. בירושלמי (פ"ח ה"ג) חולה אומר יכול אני פירש לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה.
מי שאחזו בולמוס פי' חולה האוחז את העינים כגון סנורים ולשון יוני הוא מאכילין אותו ואפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, והני מילי בדלא אפשר בדברים טהורים, ומניין הם יודעים שהאירו עיניו משיכיר בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה מפני שהן מאירין את העינים. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל א' י"ד) ראו נא כי אורו עיני, והני מילי לאחר אכילה אבל קודם אכילה מיגרד גריד דכתיב (שמואל א' ל') ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה. מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה טבל ותרומה מאכילין אותו טבל ואית תני מאכילין אותו תרומה ולא טבל. איפשר בחולי' כ"ע לא פליגי דמתקנינן וספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה.
מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו שאין לו רפואה. ואמר רב האיי חצרא היא יותרת הכבד ועקרו לשון ארמי והיא אצבע קטנה שבקצה כף ידו של אדם שקורין אותה בלשון ישמעאל אלכנצר על שמה נקרא חצר הכבד כי יש בכבד חתיכות גדולות שדומות לאצבעות גדולות וזו היותרת קטנה היא דומה לאצבע קטנה. בירושלמי עבדיה דר' יודן נשיאה נשכו כלב שוטה [והאכילוהו חצר הכבד שלו ולא נתרפא].
<h2>דף פג:</h2>
מי שנשכו [נחש] קורין לו רופא ממקום למקום וקורעין לו תרנגולת וגוזזין לו כרישין ואוכל. אמר רב נחמן אמר שמואל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש רב הונא בריה דרב יהושע אומר סולת נקיה בדבש רב פפא אמר אפילו קמח שעורים בדבש. א"ר יוחנן פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה ואכלתי וקיימתי בעצמי (קהלת ז') והחכמה תחיה את בעליה. דתניא הרוצה ליהנות מן התאנה יאכל ממזרחה שנ' (דברים ל"ג) וממגד תבואות שמש.
<h2>דף פד.</h2>
סימני כלב שוטה פיו פתוח רירו יורד אזניו סרוחות זנבו נתון בין ירכותיו ומהלכים על צדי הדרכים והכלבים נובחים בו. וי"א אף הוא נובח ואין קולו (שומע) [נשמע] ממאי הוה רוח רעה שורה עליו הלכך כשהוא הורגו הורגו בדבר הנזרק. דחאיף ביה מסתכן מאי תקנתיה נשלח מאניה (וניהרוט) [ונירהוט]. כי הא דרב הונא בריה דרב יהושע חף ביה בשוקא קרעינהו למאניה ושדהינהו לקמיה ורהיט. דנכית ליה מאית מאי תקנתיה ניתי משכא דאפא דכרא ונכתוב עלוהי משכא דאפא דכרא כתבי עלך קנדי קנדי קלידס ואמרי לה קנדי קנדתי קלידס יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה ונקברניה למאניה בפרשת דרכים עד תריסר ירחי שתא בתר הכי ליפקינהו ונקלינהי ונבדר לה לקטמא אפרשת דרכים ובהנך תריסר ירחי שתא לא נשתי מיא כלל במנא דלמא מתחזי ליה כלביה ומסתכן כי הא דאבוה בר מרתא דהוא אבוה בר מניומי עבדי ליה אמיה גופתא דדהבא.
<h2>דף פז:</h2>
ערב יום הכפורים הולך אדם לבית הטבילה וטובל. ואמר מר רב עמרם בערב יום הכפורים טובל אדם בז' או בח' שעות ומתפלל תפלת המנחה ומתודה קודם סעודתו לאחר תפלתו ושליח צבור אומרו לאחר שסיים את תפלתו בפני הקהל כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. ואח"כ אומר אבינו מלכנו ואומר יתגדל ואינם נופלים על פניהם. ואמר רב סעדיה כל אחד ואחד טובל בסוף יום של ערב יום הכפורים ובעלייתו מן הטבילה מברך על הטבילה ואנו אומרים כי טבילה זו כיון שאינו מתקון חכמים הראשונים לאו בת ברכה היא. אפילו למאן דסבר דבת ברכה היא כי מחייב לברוכי קודם טבילה דההיא דאמר (פסחים ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה אוקמוה רשוותא בגר שמל ולא טבל דאכתי גברא דלא חזי הוא אבל שאר חייבי טבילות מעיקרא מברכי ואזלי. הלכך טובל אדם כמנהג חכמים ואינו מברך דאין מברכין על המנהג מדאמר (סוכה מד:) לענין ערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא אלמא המנהג אין מברכין עליו שאין מברכין אלא על המצות דהכי מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומתפלל י"ח כדרך כל השנה כולה ומתודה אחר תפלתו אבל אנחנו חטאנו. אתה יודע רזי עולם. על חטא. על חטאים. אלהי עד שלא נוצרתי. יהיו לרצון. ואמר רבינו סעדיה מי שחותם אחר ודויו האל הסלחן טועה הוא. והא דאמר רב עמרם מתודה לאחר תפלתו בשליח צבור נהגו העם כדבריו ואע"פ שאינו כן ולא סבירא לן דבהדיא איתמר וש"ץ אומר באמצע תפלתו. ורבינו האיי אמר אין המנהג שיתודה שליח צבור בתפלה במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון ודוי אין מונעין אותו. ובתשובה אחרת אמר יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בודוי עיה"כ לאמרו שליח צבור בברכת סליחה אבל (ש)לא שמענו בבבל שמזכירין ש"צ ודוי בתפלת המנחה של ערב יוה"כ ולדבריכם שאתם צריכים לכך מפני שאין הצבור בקיאין צריכים אתם להודיעם כי כל אחד ואחד חיב להתודות לאחר תפלתו קודם שיאכל סעודה המפסיק בה. ונשאל מרב שרירא על עסק בני אדם שבאין ביום הכפורים ואינן יודעין תפלות כתקנן מהו להסדיר שליח צבור לפניהם ולהשמיע להם תפלתו כדי שילכו אחריו ולא יטעו והשיב אין לו רשות (להשמע) [להשמיע] קולו בשעה שמתפלל עד שיורד לפני התיבה ואסור לעשות כן מהנך קראי דחנה (ברכות לא.) וביותר בצבור. ואמר רב עמרם [מנהג] שלנו לאחר שאוכלים ושותים חוזרים לבתי כנסיות להתפלל תפלת ערבית. כיון שעומד שליח צבור לפרוס על שמע מברך ברוך שהחיינו ואח"כ מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יהא אחד מישראל שלא בירך אבל אם תלמיד חכם הוא שרוצה לברך לעצמו כשהולך לבית הכנסת הרשות בידו דאמר (עירובין מ:) הלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים אומרים זמן אומרו ואפילו בשוק. ובהלכות (ל"א ע"ג) בראש השנה קידושא אמר ליה [על כסא דקדושא ביומא דכפורי דלא אפשר ליה למימריה אכסא אמר ליה] שליחא דצבורא בצבורא (ז"ל הלכות: והלכתא אומר זמן בראש השנה וביוה"כ וזמן אומרו אפילו בשוק בר"ה א"ל על כסא דקדושא ביומא דכפורא דלא אפשר למימריה אכסא אמר ליה ש"ץ בצבורא). ובנוסחאות איכא לאחר תפלה. ואמר מר רב נטרונאי כך אנו נוהגין שעומד ש"ץ קודם שיתפלל תפלת ערבית ואומר זמן כדי להוציא את מי שלא בירך. ואח"כ אומר ברכו ופורס על שמע. ומשום רבינו סעדיה אמרו וצריך לברך שהחיינו לאחר תפלת ערבית כמו שאמר מר רב סעדיה. ואנו נוהגין כמר רב נטרונאי.
ת"ר מצות ודוי ערב יום הכפורים עם חשכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא יארע קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה קודם אכילה ושתיה יתודה לאחר אכילה ושתיה שמא תטרף דעתו עליו. ואית דגריס איפכא אע"פ שהתודה ערבית יתודה שחרית שחרית יתודה במוסף במוסף יתודה במנחה במנחה יתודה בנעילה. והיכן אומר הודוי לאחר תפלתו ושליח צבור אומרו באמצע תפלתו. מאי היא רב(א) אמר אתה יודע רזי עולם ושמואל אמר ממעמקי הלב ולוי אמר בתורתך כתוב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגומר ר' יוחנן אמר רבון העולמים רב יהודה אמר מה נאמר לפניך רב המנונא אמר אלהי עד שלא נוצרתי. אמר בר המדורי לא אמרן אלא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אנחנו חטאנו תו לא צריך. ואמר בר המדורי הוה קאמינא קמיה דמר שמואל והוי יתיב כי מטא שליחא דצבורא לאבל אנחנו קם אכרעיה אמינא ש"מ עקר וידוי האי היא. ושמעינן מינה ודוי מעומד ולא מיושב ואע"פ ששומע לו מש"צ אע"פ שהתפלל הוא צריך לעמוד וכן המנהג.
ואמר מר רב עמרם יש שעושין כן שעומד שליח צבור בלילי יוה"כ ואומר כך כל נדרים ואסורים וחרמים ושבועות וקיומים שנדרנו ושאסרנו ושהחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה מיום צום הכפורים שעבר עד יום צום הכפורים הזה הבא עלינו בכלם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו אין כאן נדר אם אסר אסרנו אין כאן איסור אם חרם החרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה אם קיום קיימנו אין כאן קיום. בטל הנדר מעקרו בטל האסר מעקרו בטל החרם מעקרו בטלה השבועה מעקרה בטל הקיום מעקרו אין כאן לא נדר ולא אסר ולא חרם ולא שבועה ולא קיום אבל יש כאן מחילה סליחה וכפרה לפני אבינו שבשמים ככתוב בתורתך (במדבר ט"ו) ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו'. וכן אמר רבינו סעדיה נמי אלא שאמר בסוף דברים וכי תקון רבנן לומר כל נדרים לעדה ששגגה ואסרה אסר על (נעשה) [נפשה] בבה"כ כגון נדרי אונסים ושגגת צבור כדכתיב (ויקרא ד') ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר אבל מי שנשבע כל השנה כולה להתיר שבועתו ולבטלה לא. ואמר מר רב נטרונאי אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אלא ששמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרים ואסרים אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו. ואנו אומרין דהתרת נדרים ושבועות כסדר הזה וכל' הזה לא שמענו ולא למדנו. ובנדרים (כג:) גרסינן הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ומקשינן אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר כגון דאתני בראש השנה ולא ידע ממאי אתני וקא נדר ונזכר בשעת הנדר דאתני ואמר בשעת נדרו שעל דעת ראשונה אני נודר בטל תנאו וקיים נדרו. רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא א"ל (תני) [תנא] מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו בו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפרקא הא למדת שאפילו למאן דתני (דאתני) מעקרא לא סבר רבא לאורוייה כל שכן נדרים ושבועות שעברו כבר שאין מתירין ואין מורין להיתר ומה מועלת התרה למי שמתנה לאחר נדרו שיהא בטל הלכך אין אנו סוברין ולא נוהגין ועושין כן. ואמר מר רב האיי בר מר רב נחשון דהלכה כרבא דמחמיר והוה ליה בתראה לפיכך אין אנו עושין כמשנה זו ואין אנו מפירין נדרים ולא נוהגים להפר בין בראש השנה בין ביום הכפורים ולא שמענו מרבותינו שהיו נוהגין בזה כל עקר אף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות.
ויורד שליח צבור ואומר מה שירצה בדברי שבח והודאה והזכרת זכות אבות כמנהג וכשמגיע על ידי משה עבדך מתחיל לומר סדר עבודת היום ודוין שהיה מתודה כהן גדול ביוה"כ. ואומר תחלה אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך אני וביתי. ואמר רבינו האיי ז"ל אנא השם ולא אנא בשם. ולאו בלשון הזה היה אומרו כהן גדול אלא (אומרו) אנא השם שם המפורש שהוא בן ארבעים ושתים אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע לחכמים. והיה אומר עשר פעמים בג' ודוין ג' פעמים וכשיתן קלפי על ב' השעירים אומר לה' חטאת ואומר במקום לה' שם המפורש. והוא ששנינו והכהנים והעם כולי' ובמקום לפני ה' תטהרו במקום השם אומר שם המפורש ולכך שנינו לפני ה'. ואח"כ אומר ודוי על הצבור. ונהגו שלוחי צבור לאומרן בקול רם והציבור עומדין ושומעין כדרך שהיה אומרן כהן גדול וכל ישראל שומעין וכורעין ומשתחוין ונופלין על פניהן כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כהן גדול. ויש שנהגו לאומרן הציבור כולו. ובכל מקום יש לעשות לפי מנהגו. כיצד היה מתודה אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתברא טעמיה דר' מאיר דקא מסייעי לו קראי פי' (במדבר י"ד) נושא עון ופשע וחטאה (ויקרא ט"ז) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם קמ"ל. ההוא דנחית לקמיה דרבא ועביד כר' מאיר א"ל שבקית רבנן ועבדית כר' מאיר א"ל אנא כר' מאיר דאמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה. ש"מ דשליח צבור סודר ודוי של כהן גדול וכל העם שומעין. בהלכות פסק כרבנן וכן נמי פסק רב פלטואי. ורב חפץ ומר רב סעדיה פסק כר' מאיר. וה"נ מסתברא כר' מאיר ואע"ג דאפסיקא בגמרא כרבנן הא גמרינן מההוא דנחית קמיה דרבא ועביד כר' מאיר דהלכה מדאהדר ליה לרבא אנא כר' מאיר סבירא לי דאמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה לאו הלכתא כותיה אלא כרבנן ש"מ קבלה וסברה ורבא בתרא הוא וכותיה חזי למיעבד. ואמר מר רב סעדיה וראוי לומר מכל חטאתיכם לפני (ה') [השם] תטהרו כמו שאומר אנא השם כפר נא. ואנו אומרים אם אמר לפני ה' תטהרו אין בכך כלום דקרא הא דקרינא ואין אנו הוגין את השם באותיותיו אלא בכנוי. ואע"ג דאמר לפני השם זכר למאי דהוי קאמר כהן גדול הוא ולמימרא דשם המפורש הוא דהוה אמר הכי במקום ה' דאיכא בקרא אפ"ה אם אמר לפני ה' אורחי דקרא נקיט.
ויורד ש"ץ ופורס על שמע בערבית כדרך שפורס כל השנה עד פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמך ישראל ועל ירושלים. ועומדין ומתפללין בלחש ז' ברכות שלש ראשונות כדרך שמתפללין בראש השנה. ואומר זכרינו לחיים במגן ומי כמוך בגבורות וחותם המלך הקדוש. ובכן ובכן. ובכן. אתה בחרתנו. אלהינו ואלהי אבותינו מחול. יעלה ויבוא. מלוך על כל העולם כולו. והשיאנו. וחותם מקדש ישראל ויום הכפורים. ואומר עבודה והודאה וכתוב לחיים ושים שלום ובספר חיים. ומתודה לאחר תפלתו אבל אנחנו חטאנו. אתה יודע רזי עולם. על חטא. על חטאים. אלהי עד שלא נוצרתי. יהיו לרצון אמרי פי. ומר רב עמרם [אמר] אינו אומר יעלה ויבוא ולא מלוך על כל העולם אלא חד מחול לעוונותינו וגו' כי אתה סלחן וגו'. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת יורד ש"ץ לאחר תפלת לחש ואומר ויכלו ומגן אבות בדברו כסדר כל שבת ושבת וחותם (וחותם) מקדש השבת בלבד ואינו מזכיר יום הכפורים שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד לפני התיבה ערבית יום הכפורים. וכן נמי יו"ט שחל להיות בשבת חותם בשל שבת ואינו מזכיר של יום טוב. ולאחר שמסיים התפלה עומד בתחנונים ומסדר סליחות ודברי תחנה ובקשה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן. ובשחרית מתכנסין ובאין לבית הכנסת ופותחין בברכות ובפסוקי זמרה כדרך כל השנה כולה ומוסיפין פסוקי זמרה של ימים טובים ושל יום הכפורים שתקנו חכמים. ועומד ש"ץ ופורס על שמע ואם רוצה לאמר נשמת והודאות בכלל הברכות אומר לפי מנהגותיהם. ועומדין ומתפללין בלחש שבע ברכות ומתודין לאחר תפלתן. ואמר רב עמרם בשחרית מתכנסין (לביתי) [לבתי] כנסיות ופתח החזן ולא אמר דבר שיש לו קצבה ולא מנהג אחד הוא שיש שפותח בברוך שאמר ואומר יותר ממאה ברכות שתקנו חכמים ופסוקי זמרה ואומר נשמת והודאות ויוצר ואמת ויציב כדרך כל השנה ועומדין ומתפללין ויורד ש"ץ ואומר (ב)מגן ומחיה זכרנו ומי כמוך והמלך הקדוש (מעומד) [מעמד] ודבר שיש בו רצוי וסליחה ולא דבר שבחובה הוא להרבות או למעט ולפנינו אין אומרים אלא דבר מועט בהללו שלש ברכות אבל סליחות ורחמים חובת היום הן וכשמגיע לפני ה' תטהרו אומר סליחות וכך פותח כי על רחמיך הרבים וכולי. ואמר מר רב סעדיה יש שמוסיפין לאחר זכר ליציאת מצרים אבל אנחנו, ואין בכך הפסד. ואמר מר רב האיי ז"ל מי שאומר אבל אנחנו חטאנו הכי אומר זכר ליציאת מצרים אבל אנחנו חטאנו והדר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו. ואמר מר רב סעדיה ומי שאומר ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח אלא אתה טועה הוא שמוסיף אלא אתה אחר מבלעדיך ולאו מלתא היא. ואין מנהגנו לומר אבל אנחנו ביום הכפורים בתפלה וכן מנהגנו זכר ליציאת מצרים. ואחריו אומר סדר ודוי ואחריו אומר סליחות ואחריו מחול לעונותינו. ונהגו ראשונינו שיתודה שליח צבור עם הצבור ביחד ואח"כ חוזר הוא ומתודה לבדו ומשמיע לציבור להוציא ידי חובתם עם הציבור ביחד ומסיים את התפלה. (וכן) [ובין] כל סליחה וסליחה אומר י"ג מדות דאמרינן (ר"ה טז:) ויעבור ה' על פניו ויקרא מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראהו למשה בסיני ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ואמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם שנאמר (שמות ל"ד) הנה אנכי כרת ברית. ולאחר שמסיימין התפלה מוציאין ב' ספרי תורה וקורין ששה באחרי מות (ויקרא ט"ז) עד סוף הענין ומפטיר קורא ובעשור לחדש (במדבר כ"ט) ומפטיר בישעיה (נ"ז)
כי כה אמר רם ונשא עד כי פי ה' דבר. ואומר תהלה
לדוד ומחזירין ס"ת למקומו ואומרים יתגדל ועומדין תפלת המוספין כתקנה ומפני חטאינו. מחל לעונותינו. מלוך על כל העולמים. והשיאנו. וחותם ואומר ג' ברכות ומתודה לאחר תפלתו כדרך שהתודה בשחרית. אם חל להיות בשבת אומר בכל תפלה ותפלה ותתן לנו ה' אלהינו באהבה שבתות למנוחה את יום המנוח הזה ויום הכפורים הזה. וכן אמר מר רב עמרם.
וגומר סדר עבודה ואומר סליחות כפי מה שהוא רוצה וגומר תפלת המוספים. ובמנחה מוציאין ספר תורה וקורין ג' בעריות שמא יש אחד שנכשל (בעורה) [בעבירה] דערוה ושכח וכששומע נזכר וחוזר ומתודה עליה והשלישי הוא מפטיר ביונה ומתחיל (עובדיה א') ועלו מושיעים ונבואה דיונה כולה ומסיים (מיכה ז') מי אל כמוך נושא עון. ומתפלל תפלת לחש כתפלת שחרית ויורד שליח צבור ומסדר את התפלה לפי דרכו וכולל בה סליחות ותחנונים. ומר רב עמרם אומר אין אומרים (לפלוני) [לפנינו] במנחה לא סליחות ולא רחמים אלא אחר שמסיים תפלתו אומר אבינו מלכנו. וכן אמר רב סעדיה שאין אומרים במנחה סליחות ותחנונים אבל בשחרית ובנעילה אם רצה לומר רשאי. ואמר רב נטרונאי במנחה של יום הכפורים אין אומר ש"צ אתה כוננתה וסדר עבודה ולא בשחרית אלא במוסף בלבד שמזכירין סדר עבודות והודאות בשעת עבודת כהן גדול (וכו') [וכיון] שהזכיר במוסף למה הוא חוזר ומזכיר במנחה הלכך אל יזכיר וכן המנהג בשתי ישיבות. ולומר במנחה סליחות הרשות בידו שיום סליחה הוא ובכל תפלה ותפלה ראוי לומר. ומנהג של ישיבה בשחרית אומר ז' סליחות ובמוסף ח' ובמנחה ובנעילה מג' ג' ואם יש פנאי אומר גם חמש. ואמר רבינו האיי ואשר כתבתם כי מנהגכם לומר סדר עבודה ביוה"כ בשחרית ובמוסף וכי מצאתם למר רב עמרם שאמר שאין סדר עבודה אלא במוסף כדרך שאומר סדר תקיעות בר"ה דע כי העיקר מה שאמר מר רב עמרם כך הוא ובאותו זמן לא היה נודע לא בנהרדעא ולא בסור(י)א לומר סדר עבודה אלא במוסף כדרך שאין אומרים סדר קרבנות היום לא בשבתות ולא בימים טובים ולא במועד ולא בראשי חדשים אלא במוסף. אבל בבגדד מתוך שחביב עליהם דבר זה היו אומרים גם בשחרית. ומר רב האיי גאון בן מר רב דוד שהיה דיין בבגדד שנים רבים קודם לגאונותו לא היה יכול להסיעם ממנהגם והוא תחלת מי ששכן מן הגאונים בבגדד גלגל עמהם לעשות מנהגם והגאונים ששכנו אחריו בבגדד גם הם שתקו מזאת אף אתם אל תשנו ממנהג אבותיכם. וכשמסיים תפלת המנחה מנהגנו לומר יתגדל ולסמוך תפלת נעילה אל תפלת מנחה. ואמר מר רב עמרם ובתפלת נעילה פותח באשרי ובא לציון ואתה קדוש וכוליה סדרא ומקדש ועומדין ומתפללין בלחש כל התפלה כולה ומתודה לאחר תפלתו. וכשמגיע עד אתה יודע רזי עולם אומר מה אנו מה חיינו וכו' יהיו לרצון אמרי פי. ובמקום זכרנו אומר חתמנו מי כמוך אב הרחמים חותם יצוריו וחתום לחיים טובים ובספר חיים נחתם.
תניא אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה שחרית מתפלל שבע ומתודה במוסף מתפלל שבע ומתודה במנחה מתפלל שבע ומתודה בנעילה מתפלל ז' ומתודה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין זקוק לשבע ואם בא לחתום בודוי חותם. עולא בר רב נחית קמיה דרבא פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו ושבחיה. אמר רב חנן בר רבא ויחיד אומרה לאחר תפלה אלמא הלכה כר' מאיר דמתפלל שבע ומתודה אומרה לאחר הודוי ואינו חותם ויורד ש"ץ וסודר את התפלה ואומר סליחות ובקשות ומתודה ואומר מה אנו באמצע תפלתו ומסיים את התפלה ואומר יתגדל. ואמר מר רב עמרם שאחר שמסיים עושה השלום נופלין על פניהם ומתחננין ויושבין ואומר ש"צ אבינו מלכנו ואנחנו לא נדע. ואמר מר רב שרירא לא ראינו ולא שמענו מי שעשה זה כל עקר. וכהנים פורשים כפיהם בנעילה כדרך שפורשין במוסף אבל במנחה אין נושאין כפיהם. וכן אמר רב עמרם. ואמר מר רב עמרם אומר בקדושה פעמים באהבה כמו במוסף אבל בשחרית ומנחה אין צריך לאומרו. ואמר מר רב האיי בישיבה אין אומרים לעולם פעמים לא בתפלת שחרית ולא בתפלת מוסף כל עקר. ואם חל להיות בשבת (שבת כד:) המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בה' תפלות והם הכי בשאר תפלות. ואומר וצדקתך כדרך שהוא אומר בשאר שבתות השנה. וזמן תפלת נעילה סמוך לשקיעת החמה. ולענין נשיאת כפים ביום תענית אמרינן (תענית כו:) כיון דסמיך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא אלמא זמן תפלת נעילה סמוך לשקיעת החמה הוא. ובירושלמי (ריש פ"ד מתענית) מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ור' יוחנן אמר נעילת שערי היכל. אחוה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא א"ל כד תחמי שמשא בראש דקלי את יהיב לי גולתי דנצלי תפלת נעילה. מיחלפא שטתא דרב תמן אמר בנעילת שערי שמים והכא מצלי בנעילת שערי היכל אמר רב מתנייא על ידי הוה מאריך רב בצלותיה סגי הוה מגיע לנעילת שערי שמים ש"מ דכד הוה שמשא בראש דקלא היינו עת נעילת שערי היכל והלכה כר' יוחנן. ותפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית אלא לכשתחשך מתפללין תפלה של חול ומבדילין בחונן הדעת כדרך שמבדיל במוצאי שבת. ומברכין על האור ובאור ששבת (פסחים נד.) אבל לא על האור היוצא מן העצים ומן האבנים. וכשחל להיות באמצע שבת אין אומר ויהי נועם וכן במוצאי י"ט באמצע שבת שמתחלה לא קבעוה אבות ראשונים אלא במוצאי שבת וכן אמר רב עמרם. ולאחר סיום תפלה תוקעין תשר"ת. והכי אמר רב עמרם לאחר עושה השלום תוקעין תשר"ת והולכין לבתיהם לשלום. ואמר מר רב האי מנהגנו שתוקעין במוצאי יוה"כ ולא מצינו טעם לומר שהוא חובה אלא כמדומה לי שהוא זכר ליובל (שהוא) שנאמר בו (ויקרא כ"ה ט') ביום הכפורים תעבירו שופר ודלמא מנהג בכל שנה אטו יובל. אי נמי כדי לערבב את השטן. ואמר רב עמרם בערב יום הכפורים אינן רשאין להטמין את החמין כמו שעושין בערבי שבתות מפני שאין טומנין את החמין אלא לכבוד שבת וזה נמצא אוכלו בחול במוצאי יום הכפורים והלכך אין רשאי בר ישראל להטמין בערב יוה"כ כדי שלא ימצא מטמין לכבוד החול. וכבר הפליגו בדבר זה אנשי אספמיא ועשו סמיכה שאין טומנין. אבל רב נטרונאי גאון הכי קאמר להטמין תבשיל מערב יום הכפורים למוצאי יום הכפורים ולמה הוצרך לכך בשלמא להטמין בשבת דקא בעי מיכל תבשיל אלא למוצאי יום הכפורים שהוא חול למה הוצרך להטמין מערב יום הכפורים יטמין למוצאי יום הכפורים ויעשה כל צרכיו אבל אסור אין בו והעושה אין מוחין בו ואין מונעין אותו.
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. והרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ומבערב ישפשף דמצוה לשפשף. פי' יורד וטובל לאלתר שעדיין שכבת זרע לחה היא ואיפשר לו בלא שפשוף אבל אם אינו טובל לאלתר כגון שראה מבערב מתחלת הלילה יורד וטובל ומשפשף בשרו. פירש (יחוך) [יחוף] את בשרו שלא ישאר שכבת זרעו על בשרו כלום. ואית דמפרש אם טבל ביום הכפורים אינו צריך לשפשף לא שנא שאר יומי ולא שנא יום הכפורים מותר. הרואה קרי ביוה"כ עונותיו סדורין להמחל וידאג כל השנה כולה ואם נצל ועלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עולם הבא מ"ט שכל העולם כולו (רעה) [רעב] והוא שבע. אמרי במערבא מפיש חיי סגי ומסגי.
